טוב אז... פוסט ראשון.
מה נשמע?
יופי, יופי.
אז ככה.
קוראים לי היולי. טוב, לא קוראים לי היולי, לאף אחד לא קוראים היולי. אבל בשבילכם קוראים לי היולי.
עברתי היום על מילים מהפסיכומטרי וכשחשבתי על שם לבלוג זה קפץ לי לראש.
הבה ונישא ברכה, כי חייבים להיות פלספניים, שהבלוג הזה כמו הכינוי החדש יהיה סימן לתקופה חדשה (היולי זה דבר ראשוני) שתתחיל בחיי ושבעז"ה תהיה תקופה טובה.
אז למה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה?
אני מניחה שזה מסקרן אתכם מאוד.
יש לי נטיה, כמו להרבה אנשים, לכרסם לעצמי את השפתיים עד זוב דם וגם, שאולי לא כמו להרבה אנשים, לתלוש לעצמי את הקצוות של השיער עם הידיים, בנוסף לעוד כמה הרגלי השחתה עצמית מאוד מקסימים.
ורציתי לדעת ממה זה נובע.
אז נכנסתי לאנטרנט. הו, מקור החוכמה.
מצאתי שם פורום של אנשים כמוני, עם כל מיני דעות על המניעים לכך.
אחת הדעות שראיתי (שחזרה על עצמה הרבה) היא שזה נובע מרגשות, בעיקר כעסים, שנמנעים מלהוציא אותם. נשמע כמוני.
ואחת המגיבות כתבה שהיא, כדי לפרוק את הרגשות האלה, התחילה לכתוב ב"במה חדשה".
חשבתי לעצמי "ממ. רעיון טוב."
אני לא בן אדם שחולק את הרגשות שלו יותר מן הנדרש. אני מאוד מופנמת. אבל בלית ברירה התחלתי די מזמן לכתוב יומן כדי למצוא איזשהו פורקן לדברים שאני מרגישה. במפתיע, זה לא מנע ממני להמשיך להיות דכאונית.
כשראיתי את התגובה ההיא בפורום, מה שהיה נראה לי רעיון כ"כ טוב, זה לכתוב את הדברים האלה באנטרנט, כדי שאנשים אחרים יוכלו לראות אותם. את היומן, חוץ מלבן אדם מאוד מאוד מסויים, לא הראיתי לאף אחד, כי שוב, אני מופנמת. אני לא אוהבת לחלק את האמון שלי לאנשים. ואני לא אוהבת לדבר על הרגשות שלי עם אנשים. אז לכתוב ביומן מאוד עוזר, אבל בסופו של יום זה עדיין אתה שנשאר לבד עם המחשבות שלך.
לכתוב באנטרנט ושאנשים אחרים יוכלו להגיב ולהביע את דעתם, בלי להצטרך לחשוף את עצמי, זה נשמע אחלה דבר :)
אז הנה אנחנו פה.
אני לא יודעת אם באמת יעניין אתכם לקרוא את הבלוג שלי.
אני לא יודעת עד כמה אני מעניינת.
ואני גם בטח אתבכיין הרבה במשך חיי הבלוגיים ולחלק מכם זה ימאס.
אז אם מישהו לא יאהב את הבלוג שלי, הוא יותר ממוזמן לא לקרוא אותו.
כי כפי שאמרתי לכם, אני עושה את זה בשביל עצמי.
ונעים להכיר את כולכם :)
');){kind=link}