אני פוחדת. אני לא יודעת למה, אבל אני פוחדת.
אני פשוט פוחדת.
אני שונאת את זה שבעלי נרדם לפניי. אני מרגישה כ"כ בודדה.
אין עם מי לדבר.
ואין שום דבר שאני יכולה לעשות עם זה.
אני לא יכולה להעיר בן אדם עייף רק בגלל שלי בא לדבר.
גם הוא בן אדם. גם לו יש רגשות. לא רק לי.
קשה לי.
אני פוחדת.
אולי קשה לי שאני לא במקום המוכר, בבית של ההורים שלי.
מקום שלא היה לי טוב בו. בכלל.
אבל שמה הכל היה כ"כ רחוק, ואולי הרגשתי פחות פגיעה.
אני לא ממש מנסחת את המשפטים בראש שלי לפני שאני כותבת, אז אני לא יודעת אם הם יוצאים הגיוניים. ולא יודעת אם תבינו אותם.
אני לא אוהבת לגור פו. באמת שזה בית ממש נחמד ובאמת ב"ה הוא מעולה, במיוחד יחסית למה שזוג צעיר וחסר אמצעים יכול לצפות.
אבל אני רגילה לגור לד כביש ראשי, בבית עם הרבה אנשים וטלויזיות ומחשבים ורעש.
ופה הכל כ"כ שקט. מבודד. 2 אנשים. אני מרגישה לכודה.
בכלוב של זהב.
מנותקת מהעולם.
אני טיפוס עירוני, טיפוס של רעש.
לא אוהבת את השקט והבידוד. אני מרגישה במצוקה.
לכודה בתוך בועה.
שונאת בועות.
אני צריכה את האנשים ואת הגיוון.
אני שונאת להרגיש רגשות ולא להבין למה.
ואז אין שום דבר שאני יכולה לעשות איתם.
אני רוצה עזרה.
אני רוצה לחזור לטיפול הפסיכולוגי, אבל משומה יש לי פחד שלא יקבלו אותי.
אני יודעת שזה כנראה לא הגיוני, ובכל מקרה הדרך הכי טובה לדעת היא להתקשר ולבדוק.
אבל אני פוחדת.
ואני שונאת ללכת ללימודים.
אני הדתיה היחידה ואני מרגישה כ"כ שונה. אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי ושאף אחד לא אוהב אותי.
בגלל שהחסרתי הרבה אני גם מרגישה שאני לא משתלבת.
קבוצה מסויימת של בנות שם הביעו בי כזאת התעניינות, למרות שהן בקושי מכירות אותי. הייתי כ"כ בהלם. זה כ"כ ריגש אותי, בחיים לא הייתי מצפה לזה. וזה עשה לי חשק לבוא.
אבל לא משנה מה, תמיד אחרי הרבה זמן שאני לא מגיעה אני מרגישה שהן כבר לא אוהבות אותי, ושהן שופטות אותי. ושהן כבר לא ירצו בחברתי, ומה אני נדבקת אליהן בכלל, מי מכיר אותי בכלל?!
ככה זה כשאתה חסר ביטחון. אתה תמיד מרגיש שלא רוצים אותך פו, ששונאים אותך פו. שאתה הנודניק שנדבק. לכן אתה מתרחק. ואז אתה לא משתלב.
אני לא יודעת מה אני רוצה עכשיו. אני רק יודעת שאני מרגישה רע. ואני לא יודעת למה. ואני לא יודעת מה יעזור לי.
הצילו.
;){kind=link}