שלום לכולם.
חשבתי שאתם בטח מתגעגעים בטירוף ולא רציתי שתבכו את עצמכם למוות אל תוך הכרית רק כי לא כתבתי מלא זמן.
סתם.
אני יודעת שאתם לא זוכרים מי אני.
ובואו נהיה כנים, אני צריכה את הפוסטים האלה יותר ממה שאתם צריכים אותם... (לא קשה להגיע לכך בהתחשב בעובדה שרמת הצורך שלכם בפוסטיי שואפת לאפס.)
אז שלושה (איזה תקנית אני.) שאלונים אומרים שאני בדיכאון ואני צריכה לקבל טיפול.
מאוד לא מפרגנים.
אבל נכון שזה מה שכל מדוכא רוצה לשמוע?
שמישהו אחר מאמת את זה שהוא מסכן ושהמצב שלו זה לא צחוק והוא באמת רציני כמו שהוא לוקח אותו.
אנחנו אוהבים להיות מסכנים. בייחוד בנות. חולות על זה. מלא צומי.
עד הרגע הזה שזה מתפוצץ לך בפרצוף ואת קולטת שאף אחד לא מבין אותך ולא נותן לך צומי, ואז את סתם מסכנה.
לאף אחד אין כוח לדורשי צומי, חוץ מלפסיכולוגים שלהם שאומרים להם שזה בסדר גמור לבקש צומי.
לכל אחד יש מספיק עצבות מהסבל שלו, שאין לאף אחד כבר כוח לבזבז את מעט הרגעים בהם הוא לא עצוב בלהתעצב מהסבל של מישו אחר.
לפחות ככה זה אצלי.
אני מדוכאת רוב חיי. ואז במעט הרגעים בהם אני לא מדוכאת ובא לי להנות, באה חברה עם הדיכאון שלה ורוצה שאני אקשיב לה.
אני יודעת שזה אגואיסטי ומגעיל, ממש לא אומרת שתלמדו ממני.
אבל עד שיש לי רגע קט להתאוורר מהראמה, אני אאבד אותו?
וזה לא שאני מצפה ממנה להקשיב לי כשאני עצובה, אני לא חולקת את רגשותיי עם חברות, אז אי אפשר להגיד שאני כפויית טובה בקטע הזה.
אבל כמובן שכל זה קורה בראש שלי, מה שקורה במציאות זה שאני מקשיבה לה בלי להגיד כלום וסובלת בטירוף מבפנים, כי אני "אומרת הן". כזאת אני. לא מסוגלת להגיד לא. וגם אם הייתי, אני באמת יכולה להגיד לחברה עצובה שלא באלי להקשיב לה עכשיו? אז אני רק מתחממת עליה בטירוף מבפנים ומהנהנת מבחוץ, בזמן שאני מסתכלת על שאר החברות מסביבנו צוחקות ומבלות ולא מבינות למה אנחנו בצד ולא איתן.
אני בן אדם שמאוד אוהב להיות איפה שיש הכי הרבה רעש והמולה. איפה שיש הכי הרבה צחוקים.
אז אם יש חבורה שיושבת ותבוא חברה טובה ותיקח אותי לצד כדי לדבר, אני אשנא אותה ממעמקי נפשי.
ביחוד אם היא עושה את זה כל יציאה. אני מדברת מניסיון, למי שלא הבין.
ובשביל הפוליטיקלי קורקט- אני לא אשנא אותה, אהבת חינם, ביהמ"ק... אבל אני מאוד מאוד לא אהיה לא-עצבנית באותו רגע. (קחו קצת זמן להבין את המשפט. ראו בזה תרגול לפסיכומטרי.)
יווו!!!!!!! כבר 3 ימים מעיפים פו זיקוקים כמה פעמים ביום, מה יש להם?! פירומנים?!
וזה שניה מהבית. שה' ימחל להם.
יש לי המון לחץ בלימודים. אני צריכה להשלים מלא חומר אם אני רוצה לעבור את המבחנים הקרבים ובאים (ואלה מועדי ב', אז אם אני לא עוברת אני בצרות) אבל אני מדוכאת, וממש לא באלי ללמוד, וזה יהיה היום ה3 השבוע שאני לא לומדת, ואני ממש לא יכולה להרשות לעצמי את הדיכאון הזה.
העולם הזה מאוד בעייתי.
בן אדם לא יכול להרשות לעצמו להרגיש.
אין לו זמן.
אם אני אתן לעצמי הפסקה כי אני מדוכאת ולא מסוגלת ללמוד, אז אני זורקת את כל הלימודים שלי.
אין לי זמן להרגיש.
באיזה תרבות אנחנו חיים??
עולם לחוץ.
אנשים צופרים לך כמו מטורפים ברמזור כי אין להם שניה לחכות שאתה תתן לאוטו שלפניך להתקדם, הם מצפים שתיסע מעליו או משו כזה, העיקר שלא תשתהה ולו שניה ברמזור, גם לא כשהוא אדום, גם לא כשיש רוכב אופניים מלפניך שלא באלך לדרוס היום. כי הם לחוווצצציייםםם.
יש לנו המון מקום להשתפר. נאורים אנחנו לא.
הפוסט מזה עשה לי טוב. אני מרגישה ששפכתי את כל מה שצברתי בפנים שהביא אותי לסף פיצוץ.
אני לא באמת חושבת שרשמתי 1% ממה ששמרתי בפנים, אבל עצם זה שדיברתי עם מישו, שכתבתי מ-ש-ו, ובלי מעצורים, זה טוב. זה משחרר.
זהו. הרבה זמן לא כתבתי. לא הרגשתי צורך.
אבל העיקר זה האיכות, לא הכמות, נכון? ;)
;){kind=link}