אני יודעת שהצפתי היום, אבל אין לי עם מי לדבר כרגע, אז אני חייבת לשפוך את זה פו.
יש בי כ"כ הרבה רגשות, ותסכולים.
וגם אם אני אדבר עם החבר, אני לא אדע איך להסביר לו מה אני מרגישה.
ווכה יצא שהוא לעולם לא ידע איך אני מרגישה, ואני אשאר ככה, לא ידועה. בודדה עם הרגשות שלי.
באלי לצרוח. כי יש בי כ"כ הרבה תסכולים ודברים שמציקים לי ואני לא יודעת איך להוציא אותם.
ובאלי לצרוח, להוציא את כולם.
אבל אי אפשר לצרוח, יש פו אנשים. ואני לא אדם שצורח.
וככה אני נשארת עם הריקבון הזה שמרעיל אותי מבפנים.
זה רגש, ואני לא יודעת איך להסביר אותו במילים.
וככה אף אחד לא יבין אותי. ואני אשאר לבד עם התסכול הזה ולעולם לא אוציא אותו.
אני מדוכאת.
אני לא יודעת מה אני רוצה.
באלי לשנות את השיער. לצבוע אותו, לעשות פן.
אבל אני לא אעשה את זה.
אם אני אעשה את זה לא ישאר ממנו כלום. וגם בקרוב אני אצטרך לצבוע אותו חזרה מהסיבות שלי.
אני לא יודעת למה זה כ"כ חשוב לי לעשות את זה.
אבל קשה לי שאני לא יכולה לעשות את זה.
זאת הרגשה כ"כ כבולה, שאפילו דבר פשוט כמו לצבוע את השיער את לא יכולה.
אני לא יודעת להסביר מה מציק לי.
אני רק רוצה שמישו יהיה איתי, ויאהב אותי.
אני רוצה שמישו יבין אותי, אבל אף אחד לא יכול להבין אותי כשאני לא יכולה להסביר את עצמי.
Words don't come easy to me.
כ"כ קשה לי לדבר, ולהגיד מה שאני מרגישה.
כשאני עצובה או כועסת כ"כ קשה לי להוציא את המילים ולהגיד מה שאני חושבת.
ואני נמצאת במצב כזה שאפילו לעצמי אני לא יכולה להסביר מה אני מרגישה.
אני לא יודעת מה אני מרגישה.
אני לא יודעת מה מפריע לי.
הפסיכולוגית תיארה את זה בתור מחסן, שהכל מבולגן ואת לא יודעת איפו נמצא מה.
ככה גם אני, הכל מעורבב, ואני לא יודעת אפילו להסביר לעצמי מה אני מרגישה ולמה.
אני רק מרגישה.
לפעמים אני שוכחת שלא היית איתי בפגישות האלה, שאת הדברים שהיא אמרה אתה לא יודע.
באלי ללכת לשדה ריק ולצרוח! פשוט לצרוח!
להוציא את כל מה ששמרתי בפנים במשך השנים.
אף פעם לא באמת צרחתי, צרחה אמיתית מעומק הלב.
טוב, רק בשקט. פעם אחת.
קשה לי.
ואני לא יודעת להגיד לך מה קשה לי.
אני לא יודעת להגיד לך מה מפריע לי.
אז איך תבין מה אני מרגישה?
;){kind=link}