(ה"מה נשמע?" הזה נהיה תחליף ל"יומני היקר"...)
האמת שאין לי משו מסויים להגיד אבל סתם באלי לדבר :)
אולי תכתבו לי על מה אתם רוצים שאני אדבר? (חח מי שאכפת לו...)
מה היה היום? מה היה היום?
לא משו מרתק במיוחד.
משתגעת בבית מהשיעמום.
טוב הגעתי למסקנה שהבלוג שלי הוא אחד (באתי לכתוב "הכד"........) הבלוגים המשעממים ביותר במדינה.
אפילו הנאומים בטקסים בבית ספר יותר מעניינים מזה...
על מה אפשר לכתוב?
לא באלי סתם לכתוב מה היה היום, כי זה סתם מיותר.
לא עולים לי הגיגים מיוחדים לדון בהם.
ואין לי כרגע רגשות שבאלי לנבור בהם יותר מדי.
*צפצוף מונוטוני*
*צרצרים*
*רוח נושבת*
*שאר אלמנטים של שקט*
טוב... לא כ"כ מתחשק לי לעשות את זה אבל זאת הסיבה שפתחתי את הבלוג... אז אולי אני אשפוך את כל התסביכים שלי...
אם לא נדבר זה לא יסתדר. ואז לבלוג אין פואנטה.
ממ ככה.
לא, לא באלי לפתוח את זה.
צריך? לא צריך?
טוב אני לא אכנס לפרטים יותר מדי...
נעשה היכרות ראשונית. משחקי היכרות.
אז ככה.
אני די דכאונית מגיל צעיר... בערך מאז כיתה ח' אני מניחה... זה הכי מוקדם שזכור לי.
אני לא צריכה סיבה כדי להיכנס לדיכאון, זה פשוט קורה, גם בלי סיבה.
ממה שאני זוכרת, עד התקופה האחרונה שב"ה הקב"ה נותן לי אקסטרה כוחות להילחם בזה, הייתי דכאונית רוב זמני.
אני לא דכאונית ברמה כזאת שאני מפסיקה להתקלח וכבר לא אכפת לי מכלום.
אבל זאת פשוט עצבות כזאת כל הזמן ועם השנים גם התחילו להתפתח מחשבות לעשות לעצמי כל מיני דברים לא חכמים...
בהתחלה זה היה רק בגדר מחשבות, בד"כ אחרי ריבים עם ההורים שלי, "אם רק הייתי יכולה להתאבד כדי שההורים שלי יבינו עד כמה הם פוגעים בי". אבל הבנתי שזה יהיה די מטופש כי אני כבר לא אהיה פו להנות מה"לקח" שלימדתי אותם... וגם פחדתי בזמנו לעשות את זה, מה גם שאני לא חושבת שבאמת רציתי למות.
בשנים האחרונות המחשבות האלה נהיו מחשבות של ממש, זתומרת שכנראה כבר הייתי חותכת משו ואולי אפילו מתאבדת חס ושלום, אבל הדבר היחיד שעוצר אותי זה שזה אסור הלכתית.
בן אדם שמתאבד, לא עלינו, לפי מה שידוע לי, מגיע למקום לא כ"כ נחמד בעולם הבא...... אז זה די מגוחך להתאבד כדי לצאת מהחיים האלה, אבל להגיע לחיים יותר גרועים.
מה גם שאני לא רוצה שהמעשה האחרון שאני אעשה בעולם הזה יהיה חטא.
ולפעמים אני מרגישה שהקב"ה הוא היחיד שאוהב אותי, אז אני לא יכולה לסבול את המחשבה שחס ושלום גם הוא יפסיק לאהוב אותי.
למרות שאני יודעת שלא משנה מה, הוא תמיד אוהב אותי. ככה זה, אנחנו הילדים שלו.
זה לא שאני רוצה למות, זה פשוט שקשה לי להתמודד עם דברים. לפעמים אני מרגישה כ"כ הרבה לחץ ויש כ"כ הרבה דברים שלא מסתדרים בו-זמנית שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם כל זה ואני רוצה למות, לברוח.
בתקופות היותר גרועות רציתי להתאבד, כי הייתי מוכנה לעשות הכל, רק כדי להפסיק את הכאב הנוראי הזה שהרגשתי כל הזמן. הכאב הנפשי. כל הזמן. מה שלא עשיתי לא הצלחתי להשתחרר ממנו.
ובמשך כל חיי (20 שנה, שאבדל לחיים ארוכים :) ), עד התקופה האחרונה, אחרי שניסיתי בכל דרך שעלתה במוחי לצאת מהדיכאון הזה, ובסוף תמיד חזרתי אליו, כבר האמנתי באמת ובתמים שלעולם לא אצא מזה. שזה משהו שנולדים איתו ואי אפשר לצאת ממנו.
כל מי שמרגיש/ה ככה, חשוב לי ממש שתדעו, שלמרות שזה לא נראה ככה, ונראה לכם שאין סיכוי לצאת מזה, תדעו שאפשר לצאת מזה. זאת מלחמה, וצריך לבוא עם נכונות להילחם בזה עד חורמה. אבל אפשר לצאת מזה. לא משנה כמה דרכים ניסיתם, יש יציאה.
אני, הדבר היחיד שבאמת עוזר לי זה הדת. זה לא שחזרתי בתשובה, תמיד הייתי דתיה, אבל אני הולכת לשיעורי תורה של הרב שלי, ורק האמונה, והתפילות, והעזרה והתמיכה של הרב והרבנית שלי באמת עוזרים לי לצאת מזה. הייתי בטיפול פסיכולוגי, זה עזר קצת, התפתחתי קצת בעקבות זה, אבל באמת להרגיש שאת משתחררת מזה, זה רק האמונה עשתה.
וממש רואים ניסים. כשאת מרגישה שעצבות מתחילה לבוא, את קוראת פרק תהילים ואחריו מבקשת מהקב"ה שייתן לך שמחה ולא יעזוב אותך וכו'... ואיך שאת מסיימת את מרגישה שמחה. בלי סיבה. זה נדיר הקטע הזה :)
לא שעכשיו אין לי לפעמים עצבויות ואפילו דכאונות. אבל ב"ה אני משתדלת בסיעתא דשמיא לעבוד על זה, ואפשר להגיד שכרגע ב"ה (!!) רוב הזמן אני שמחה. ובכללי אני יודעת שאני יכולה לצאת מזה, שזה דבר כ"כ חשוב לדעת כדי שיהיה כוח לנסות.
אם מישי נמצאת חלילה במצב הזה, אני אשמח לדבר איתה ולעזור לה במה שאני יכולה, כי אני יודעת איך היא מרגישה.
חשוב לא להיות לבד, כי כשזה נשאר בפנים זה קובר אותך.
תמצאו מישו לדבר איתו, אפילו מישו אחד, שאתם יודעים שאתם יכולים לסמוך עליו, ותספרו לו ה-כ-ל. תשתדלו לא להסתיר כלום.
אני במשך שנים שמרתי את זה בתוכי, וחשבתי שאני לא אספר את זה לאף אחד לעולם. עד שבערך בגיל 16 הבנתי שאני לא יכולה יותר וסיפרתי לחבר שלי, הבן אדם היחיד שבאמת באמת נפתחתי אליו. אחרי כמה שנים סיפרתי גם לרבנית שלי ולעוד חברה מהשיעור שהיא עובדת סוציאלית והרבנית אמרה שכדאי לי לדבר איתה. הן מאוד מאוד עוזרות לי ולא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן.
זה מדהים איך הקב"ה שולח לך לחיים אנשים שיכולים לעזור לך, כדי שתוכל לפתור את הבעיות שלך.
כשסיפרתי לחבר שלי הייתי בטוחה שהוא יעזוב אותי... הרי מי רוצה להיות עם ילדה דיכאונית?
אבל הוא ממש הפתיע אותי, הוא נתן לי תמיכה אינסופית שאני לא יודעת איך שרדתי כל השנים האלה בלעדיה, ודיבר איתי על זה, והקשיב לי, ולא העלה אפילו פעם אחת את הרעיון להיפרד ממני בגלל זה... שזה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.
אני לא יודעת עד כמה אני ממליצה לכן להיפתח ברמה כזאת לחבר שלכן, כי בגיל הנעורים חברים בד"כ מתחלפים כמו גרביים ואת חלילה מאבדת את האדם שהכי נפתחת אליו וסמכת עליו. הייתי ממליצה לכן למצוא מישו מבוגר, שאתן יודעות שנמצא בחיים שלכן כדי להישאר והסיכויים שהוא יעלם מחייכן די קטנים.
אבל אל תשמרו את זה בפנים. אי אפשר להתמודד עם זה לבד. זה גדול עלינו.
וואו. אני לא מאמינה שבאמת סיפרתי את כל זה.
אתם קולטים שחלקתי עכשיו עם כל עם ישראל את מה שאני כבר 20 שנה שומרת לעצמי ולעוד כמה אנשים בודדים?
טירוף.
קיצר, מספיק להיום, לא? :)
שיהיה לכם ערב טוב :)
');){kind=link}